"If you felt these words, it was you I wrote them for"

 

מאז שאני זוכר את עצמי, אני שומע מוזיקת היפ הופ. יש בשירים מהסגנון הזה משהו מיוחד, משהו שאתה לא יכול להישאר אדיש לו. 

יש שני דברים שהופכים את הסגנון הזה, בעיניי, לעוצמתי כל כך. תהיו מופתעים - המוזיקה והמילים (כן, אני יודע שיש אותם בכל סגנון, תנו לי רגע לנסות לשכנע).

המוזיקה היא הראשונה לתפוס את תשומת הלב. אוסף צלילים שלא תמיד אפשר לדמיין באיזה כלי נגינה הוא נוצר. אימא שלי קוראת להם רעשים. "איך אתה יכול לשמוע את הבום בום הזה?" מספיק להסתכל על הבת שלי כדי להבין איך. צילמתי כל כך הרבה סרטונים שבהם היא רוקדת לשירים של ג'יי זי ודרייק, מנענעת את הישבן הקטן שלה למילים "קצת" לא הולמות לגילה. אולי זה עניין של הרגל והיא נהנית לרקוד לצלילים האלה, כי אני כל הזמן שם אותם ברקע בבית. ואולי לא, אולי היא ההוכחה לכך שאי אפשר להתעלם מהמוזיקה הזאת. אני לא אשכח את הפעם ההיא ששיחקנו בלגו (טוב, עליתם עליי, שיחקנו בבובות) בזמן שהתנגנה מוזיקה מהטלוויזיה. כשהתחיל שיר חדש עם מוזיקה טובה, שנינו הרמנו את הראש לטלוויזיה באותו זמן. היא עוד לא הייתה בת שנה אפילו!

אחרי שהמוזיקה תפסה את תשומת הלב, המילים דואגות שלא תרצו להעביר שיר. זה החלק האהוב עליי. שירי היפ הופ הם הדוגמה הכי טובה כדי להסביר את ההבדל בין שמיעה להקשבה. אפשר לשמוע אותם שעה שלמה ברצף, אבל אי אפשר לקלוט מילה אחת אם לא מקשיבים. בהרבה מובנים, הספר הזה הוא תוצר של הקשבה. 

 

תמיד יש מה ללמוד מהשירים האלו. תמיד תוכלו למצוא משפט שיגרום לכם לחשוב. לא פעם מצאתי את עצמי קולט משפט שלא זיהיתי לפני כן או שלא הבנתי את המשמעות שלו, ואז עוצר את השיר, אומר "וואו!" ומחזיר אחורה לשמוע את הקטע הזה שוב.

למדתי מהשירים האלו המון. ביום-יום אני משתמש יותר במילים של קנדריק למאר מאשר בפרבולות שגזרתי בתיכון. לקחתי לעצמי הרבה משפטים שלימדו אותי על הצלחה, על אופי, על ביטחון עצמי, על השראה, על אהבה ועוד הרבה. זאת הסיבה שבתחילת כל פרק ציינתי משפט מתוך שיר, משפט שהדהד לי בראש והוביל אותי לכתוב את אותו הפרק.

 

• • •

 

אז למה בחרתי את המשפט הזה להקדמה? 

בספר הזה תפגשו הרבה נושאים. לחלקם תתחברו יותר ולחלקם פחות. יהיו פרקים שבהם אולי תרגישו שאני פונה אליכם ישירות, ויהיו פרקים שאולי לא יעניינו אתכם בכלל. אני לא יודע איך הספר ישפיע עליכם, אבל אני בטוח בדבר אחד - תמצאו בו לפחות מסר אחד שיוכל להועיל לכם. אולי אחד הפרקים, אולי פסקה אחת או אפילו סתם משפט. משהו פה, יעשה לכם משהו.

אם בזמן הקריאה יתעוררו אצלכם מחשבות או רעיונות מסוימים, תוכלו לכתוב אותם. בסוף הספר יש כמה עמודים שבהם תוכלו לכתוב לעצמכם הערות והארות. אולי תוכלו למצוא בהם שימוש.

 

הספר הזה מוקדש לבת שלי. כשהחלטתי לכתוב אותו, הצבתי לעצמי מטרה - לכתוב ספר ולתת לה אותו בגיל עשרים ואחת. לא משנה כמה חששות היו לי שהספר לא יצליח או שבכלל לא יצא לאור, המטרה הזאת תמיד גברה על כל הפחדים ועזרה לי להישאר מפוקס. קצת מצחיק להקדיש לה ספר כשהיא פה לידי, מנסה לעמוד יציב ומכניסה את השלט של הטלוויזיה לפה, אבל אולי עד שהיא תקבל אותו, אוכל לשתף אותו עם עוד כמה אנשים.

 

שנות העשרים של בן אדם הן, כנראה, השנים הכי מעצבות בחייו. מצד אחד אנחנו כבר לא ילדים, מצד שני אנחנו בטח לא מבוגרים. יש תקופות שבהן אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים, ויש כאלה שבהן אין לנו מושג. באופן אישי, התחלתי את העשור הזה רווק, על מדים, כשאני בטוח שאני יודע הכול על החיים. אני מסיים אותו נשוי, אבא ועם הבנה שאני עוד לא יודע כלום.

באחד העשורים הכי מבלבלים בחיים, אני מקווה שהספר הזה יעזור, אפילו קצת, להתמודד עם האתגרים שיבואו.

 

• • •

 

על הכריכה אפשר לראות סימון שהספר מיועד לגיל עשרים ואחת ומעלה. הזוי, לא? חייל בצה"ל יכול לסגור שתי שבתות ברצף ולשמור על בונקר בארבע לפנות בוקר, אבל לא לקרוא את זה?!

הסיבה לכך היא שהמסרים שכתובים פה פשוט לא יכולים להשפיע על ילד בבית ספר או על חייל בצבא. לבן אדם שנמצא במערכת מסוימת לתקופה ארוכה, נוצרת חשיבה תבניתית בהתאם לחוקים ולהרגלים שיש בה. אחרי שהוא "יוצא לחופשי", הוא משתחרר מהחשיבה הזו ומתחיל לגבש לעצמו אופי. לחלק זה מגיע מוקדם, לחלק מאוחר יותר. אני יוצא מנקודת הנחה שגיל עשרים ואחת זה זמן טוב להתחיל לבנות את עצמכם ולגבש דעה על האופן שבו אתם רוצים שהחיים שלכם יראו. 

 

הספר שאתם מחזיקים הוא לא ספר על החיים שלי, הוא ספר על השיעורים שלמדתי בהם עד עכשיו. הוא אוסף של מחשבות שהגיעו בזמנים שלא ציפיתי להן, למשל על מטוס, בפקק תנועה או במקלחת. 

לא תמצאו כאן עצות פרקטיות לשיפור חייכם, כי מי אמר שאני יודע יותר טוב מכם? כל שינוי לטובה שתעשו בחיים כבר קיים אצלכם, אתם רק צריכים את ההארה הנכונה כדי להוציא אותו.

אולי ההארה הזאת מתחבאת איפשהו פה בפנים.